לפני שמחליטים איך לעבד זיכרון טראומטי בטיפול זוגי, יש שאלה שקודמת לכל פרוטוקול: האם בן/בת הזוג נחווים כרגע כמשאב מגן, או כטריגר נוסף? התשובה קובעת הכל.
כשמטפלים ככלל, ובמצבים אקוטיים בפרט, אנחנו נדרשים להיות חדים לגבי הרמזים שעולים בחדר ולקבל החלטות איך להתקדם. אנחנו צריכים להחליט להיכן להפנות את הפנס, ואיך להקשיב לדברים כך שנוכל לתרגם אותם לתבניות נפשיות, כאלה שעשויות לקדם החלמה או לחסום אותה. בטיפול זוגי המשלב EMDR, ההחלטה הראשונה והחשובה ביותר היא לא איזה פרוטוקול לבחור, אלא שאלה בסיסית יותר: האם הזוגיות עצמה, ברגע הזה, פועלת כמשאב, או כמפעילה של רשתות זיכרון לא-אדפטיביות ופצעי התקשרות.
התאוריה הפוליווגלית של פורג'ס (Porges) מציעה מסגרת ביולוגית להבנת השאלה הזו. הזוגיות מתקיימת במסגרת מה שפורג'ס מכנה מערכת המעורבות החברתית (Social Engagement System, SES), מערכת נוירוביולוגית המאפשרת לאנשים ליצור קשר זה עם זה ועם סביבתם כאשר הם מרגישים בטוחים. מערכת זו מופעלת על ידי קודים ורמזים חברתיים כמו הבעות פנים, טון דיבור ושפת גוף, שעוזרים לווסת את המתח בגוף ומקדמים רוגע וקשר. כשה-SES פעילה, בן הזוג הנוכח בחדר יכול לשמש עוגן ויסות אמיתי. כשהיא כבויה, כלומר כשהמערכת העצבית של מישהו מבני הזוג נמצאת כבר במצב הגנתי, אותה נוכחות עצמה הופכת לגירוי מאיים.
לצד המסגרת הפוליווגלית, מושג ה"מיכל" (container) שהציעו דייויד וג'יל שארף מוסיף זווית פסיכואנליטית. הם התייחסו לטיפול הזוגי, ולמטפל עצמו, כאל מיכל: מרחב שמחזיק (holding) את מה שקורה בחדר, כולל הצגות מחדש (enactment) של דינמיקות ישנות, ומאפשר יצירת מרחב טרנספורמטיבי. אבל יש כאן תובנה נוספת, חשובה לא פחות: המערכת הזוגית עצמה יכולה, בתנאים הנכונים, לשמש כמיכל זה לזה. זו בדיוק הסיבה שהבחירה בין עבודה פרטנית לעבודה זוגית משותפת אינה טכנית אלא קלינית עמוקה.
ארבעה שיקולים קליניים מנחים את הבחירה בין המודלים השונים לשילוב EMDR בטיפול זוגי: מידת יציבות הקשר, מידת המחויבות אליו, מידת הביטחון הקיימת בין בני הזוג, ומידת המעורבות הרצויה של הצד העד לתהליך העיבוד באירוע הטראומטי שבמוקד. כאשר יש קונפליקט זוגי בעצימות גבוהה, טראומה מורכבת (CPTSD) אצל אחד הצדדים, או חוסר אמון משמעותי, עדיף לרוב עיבוד מוגן: כל אחד עובד על הטארגט האישי שלו, ללא שיתוף אסוציאציות בקול, לפי פרוטוקול מסוג TEP-G. כאשר יש בסיס יציב של אמון ומשאבים זוגיים, אפשר לעבור לעיבוד עם שיתוף אסוציאציות בקול רם, שבו בני הזוג חולקים בזמן אמת את מה שעולה להם.
שני הצדדים של האירוע ממחישים כיצד אותה מחווה יכולה לפעול בו-זמנית כמשאב וכטריגר, בהתאם לרשת הזיכרון שהיא פוגעת בה. מנקודת המבט הפוליווגלית, המתנות שעידו בוחר "בקפידה" הן בקשת מעורבות חברתית, הצעה שמחכה למראה של הכרה בתגובה. העוגה החסרה, קטנה כשלעצמה, פוגעת בדיוק בציר הזה של הדדיות מצופה, ומערכת העצבים שלו אינה קוראת אותה כ"שכחה קטנה" אלא כאישור לפצע ישן יותר: "אני לא חשוב". אצל נעמה, אותה נתינה עצמה מפעילה כיוון הפוך: לא חוסר בהכרה, אלא עומס של חוב מצטבר, סימן לרשת זיכרון שבה אהבה או תשומת לב היו כרוכות תמיד בציפייה סמויה לתשלום. שניהם, בתגובותיהם, אינם מגיבים רק לאירוע הנוכחי אלא ל"מבוגר הפוגע" שהופנם מהעבר ול"ילד הפנימי" הכואב שלצידו.
ברגע הזה, כל אחד מהם הופך זמנית מטריגר עבור השני, ושניהם יוצאים ממצב של מעורבות חברתית (SES) אל מצב הגנתי. השאלה הקלינית אינה אם עידו "מגזים" בתגובה לעוגה או אם נעמה "מגזימה" בתחושת החוב, אלא אילו זיכרונות ישנים יותר מזינים את שתי התגובות, ומה מקומו של כל אחד בעיבוד של השני: עד תומך שיכול לשמש מיכל, או צד שצריך תחילה לעבד בנפרד את מה שמתעורר אצלו.
כאשר כן עובדים במודל המשולב, מנגנון מרכזי הוא המעבר מקשב כפול (Dual Attention) לקשב משולש (Triple Attention). בשלב הקשב הכפול, כל אחד מבני הזוג מעבד בו-זמנית את ההפעלה הפנימית שלו, תחושות, רגשות, תמונות, זיכרונות, תוך מודעות לנוכחות האחר בשוליים בלבד, ומשתף בקצרה מה עלה לו בשפת "אני", בלי האשמה או פרשנות על בן הזוג. לאחר מספר סטים של גירוי דו-צדדי, המטפל מניע את הזוג לשיקוף: "מה מהדהד בך ממה שבן הזוג אמר?" וכאן מתרחבת התנועה לקשב משולש, בין אני-אתה-אנחנו. זהו שלב של פיתוח אמפתיה הדדית ופירוק הגנות השלכתיות, שבו לעיתים עולים באופן ספונטני זיכרונות עבר, ונוצרת הבנה הדדית ומעמיקה על הפצע הפנימי של כל אחד.
למצבים שבהם העיבוד מעורר הצפה, אצל אחד מבני הזוג או בעבודה פרטנית על טראומת ילדות קשה, קיים כלי עזר טכני שנקרא פרוטוקול הסנדוויץ' (ETEP – Expanded Traumatic Episode Protocol), המדגיש שימוש במשאבים, שזירות התייחסותיות, סומטיות ודיאלקטיות. הפרוטוקול משתמש בארבע אסטרטגיות עיבוד, וביניהן קונטיינמנט (containing), הגדרת ה"מיכל" שבו יאוחסנו החלקים הקשים של הזיכרון בסוף העיבוד או במקרה של הצפה, והצמדה (pairing), שמסייעת להחזיק בו-זמנית בחלק הפגוע או בזיכרון הטראומטי, לצד תובנה בוגרת, משאבים או היבטים של חוסן שעלו במהלך המפגש. ההצמדה משמשת כעין דבק נוירולוגי, המחבר את הלמידה החדשה או את המשאב הטרנספורמטיבי ישירות לרשת הזיכרון הפגועה.
הבחירה בין עבודה פרטנית, נוכחות בן זוג כעד, עיבוד מוגן או עיבוד משותף אינה עניין טכני, אלא שיקוף ישיר של מצב המערכת העצבית המשותפת של הזוג. ככל שהביטחון ההדדי, המשאבים והוויסות גבוהים יותר, כך אפשר להעמיק את השיתוף. וככל שקיימת עדיין הצפה, חוסר אמון או טראומה לא-מעובדת, התפקיד הראשון של המטפל הוא לבנות מיכל, לא לפתוח זיכרון. תפקיד המטפלים הזוגיים הוא, במידה רבה, להיות ערים למקום ולתפקיד שלהם עצמם בתוך המיכל הזה, ולזכור שהזוגיות, בתנאים הנכונים, יכולה להיות המיכל המיטיב ביותר שיש.
Porges, S. W. (2011). The Polyvagal Theory: Neurophysiological Foundations of Emotions, Attachment, Communication, and Self-Regulation. Norton.
Scharff, D. E., & Scharff, J. S. (Eds.). (2003). Object Relations Couple Therapy. Jason Aronson.
Shapiro, F. (2018). Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR) Therapy: Basic Principles, Protocols, and Procedures (3rd ed.). Guilford Press.
Doğan, B., Yaşar, A., & Gündoğmuş, İ. (2021). Effects of the EMDR couple protocol on relationship satisfaction, depression and anxiety symptoms. Journal of EMDR Practice and Research.
Talan, J. (2007). Integrating EMDR and Imago relationship therapy. In F. Shapiro, F. Kaslow & L. Maxfield (Eds.), Handbook of EMDR and Family Therapy Processes. Wiley.
מקור: יום עיון וסיכומי הרצאה בנושא שילוב EMDR בטיפול זוגי, מרב בן-שמואל ז'טלני, ענת עזר/לזר, דנה בן-זאב, דורית קנובל, יולי 2026. פרוטוקול הסנדוויץ' (ETEP) מבוסס על עבודת ברורית לאוב וקרן מינץ מלחי.